מערכת יחסים טובה מושתת על אמן, הבנה, הדדיות ואהבה. זאת יאמר כל אדם בר דעת, אבל אך העצם יוצרים את זה ?
מה יש לכל אותם אנשים נהדרים שמפתחים יחסים בקלות ?
מה ניתן לעשות או ללמוד כדי לשפר מיומנות זו ולהכניסה לחיינו ?
כשלומדים אדם, מכירים אותו באמת קל לצפות מראש את התגובות שלו, לכן מאוד מומלץ ללמוד להכיר את בן הזוג.
למידה אנחנו עושים בשיחות, צפייה בהרגלים, למידת שידור הגוף. אבל אין ספק כי לומדים הרבה משיחות על הגדרה עצמית, מה אוהבים, מה מתעבים, מחליפים דעות. וכאשר יותר פתוחים השיחה תגלוש למי אני באמת ומי אני הייתי רוצה להיות, אך הייתי מעצב את עתידי, שאיפותיי. ומתגלה לנו הפער בן מי שהאדם באמת למי שהיה רוצה להיות, ואף נשלב את השניים ונסלח לעגולי הפינות שמקלים על החיים.
נכון לתאם ציפיות מראש, לא לצפות שיבינו אותנו ללא מילים,אלא להסביר את עצמינו.
אנו חיים בעידן האינטרנט רוב הידע הבנאלי שנזדקק לו כבר נוכל למצוא ברשתות חברתיות או גוגל, אנשים ממהרים ולא טורחים להכיר באמת את שעומד מולם, את עומק המחשבה האמיתית ולא מה נוח להציג.
כלומר השלב הראשון במערכות יחסיים יהיה תמיד – למד את מי שעומד מולך , קח את הזמן, להכיר את מי שאתה עתיד להיות קשור אליו במערכת יחסים. אם מדובר בחבר לעבודה – עמית, ההכרות תהיה שטוחה עד בינונית, ואם מדובר בחברות או בבני זוג ההכרות תהיה עמוקה ותחלוש על תחומי חיים רבים יותר. לזאת האחרונה נדרש זמן רב יותר, שיחות כנות יותר, מעבר למגע פיזי. דרך המגע הפיזי אנו לומדים רגשית, מה אחר מרגיש כלפינו עד כמה הוא כנה ברגשותיו. דרך שיחות אנו לומדים את אופיו האמיתי, מה מדאיג, מה מצחיק, עד כמה המציאות של חיו שונה משלנו, ומה זה אומר לחיות לצידו, לחלוק את חיו וכיצד או עד כמה השוני בתפיסות שלנו ישנה אותנו ואות מי שעימנו. אל תטעו גם חברות וגם זוגיות בחיינו משפיעה ומשנה תובנות ותפיסת החיים שלנו, תפיסת מציאות של חיינו מעצבת אותנו כמו שתחושת הבדידות מעצבת אופי אחד, וחברות יציבה ותומכת מעצבת אחרת, אז אל תתפלאו אם פתאום תחושו קלילות ושמחה כי מישהו מעניין נכנס לחייכם, בן אם זו חברות אמיצה, או זוגיות מבורכת.
השלב הבא יהיה הבנה – הבין מי עומד מולך, זאת אומרת להבין את גודל הנתינה שלו, מה יהיה
לו קל לתת, ולכן אין דילמה לבקש. מה לו קשה ושם רצוי לא לדחוף. כגודל הציפייה גודל האכזבה,
אם אנו יודעים את האדם נדע מה לא לבקש ממנו, וכיצד לא להביך אותו ואת עצמנו בדרישות שאינן
הגיוניות למציאות חייו כפי שלמדנו. אין זו דרך לצמצם את הנתינה שלנו נתינה היא בחירה,
אלא זו דרך לקבוע סוג של גבולות שיובילו להבנה, וילמדו את ההתפתחות של האינטליגנציה
הרגשית של מערכת היחסיים, ככל שתתפתח יהיה האדם בדרך כלל נכון לנתינה מחוץ
לגבולות "הבטוחים" שלו. כמו כן הבנת היכולת הרגשית שלו תיתן הרגשת ביטחון כי אם האדם
העומד מולנו נתינתו דלה משלנו, אבל זה בהחלט 100% הנתינה שאליה הוא מסוגל,
קיבלנו ממנו את כל כולו, מה עוד נוכל לבקש...
במצב זה קל להבין מתי זה מעליב ומתי צריך לבחור שלא להיעלב, אם אדם נותן
מחצית ממה שהוא יכול כשאנו נותנים את כל נשמתנו, קשה שלא להיעלב, אבל על נכות
רגשית, מה הטעם להיעלב זה עניין של מסוגלות, זה השלב של הבנה ותאום ציפיות מציאותי,
האם יש סיכוי למערכת אמיתית בינינו.
במצב זה של תאום ציפיות והבנה התסכול של מערכת היחסים שוכך ובמקומו צומחת הבנה, הערכה, כנות, חיבה והכי חשוב אהבה אמיתית, לא כזאת שקשורה למה היינו רוצים שהאדם שעומד מולנו יעשה למענינו, אלא מה הוא יכול לעשות ומה הוא בעצם עושה, ועד כמה זה גורם לנו תחושה של טוב אהבה חום ובית.
