רציתי לספר מעט את שראו עיני ביום הכיפורים, וימי התשובה.
עשרת ימי התשובה ימים מאוד מיוחדים, יש הקוראים להם הימים הנוראים.
ראיתי את נובה (השכינה) ויהוה שלא משו מהבמה אף לא לרגע אחד, המצעד אליהם לא פסק אף הוא, הורים (של הנשמות) וילדיהם – בני האדם וחוצנים, הסתדרו בטורים ארוכים מסתרכים עד האינסוף, כל אילו שבאו באו לבקש, באו לנסות לתקן, לשנות, להעביר את רוע הגזרה.
ונובה ויהוה עומדים לפני הספרים ובהם מפורטים קורות חיי האדם מה נולד לעשות, מהם השיעורים שעל הנשמה לעבור, ומה אכן בוצע מי בהצלחה ומי פחות, מי השלים שיעור מי הפנים תובנה, ומי אפילו לא הגיע קרוב. וכל נשמה העומדת מולם נבדקת ונבחנת, האם מתוכו סרב ללמוד או עצרו בו חברים, האם נגזל ממנו שיעורו, או שלא רצה באמת לעבור אותו. וכך כל אלה המבקשים שינוי בשיעור חייהם, כל אילו המבקשים תיקון, הזדמנות נוספת לחוות את אשר לא הצליחו בגלגול זה, באים לפני האלוהים ומבקשים רחמים, מבקשים עזרא, מבקשים כל עוד נפשם בחומר זה לנסות שוב, והפעם הם ישתדלו ללמוד ולא להכזיב. ועומדים האלים ובוחנים כל לב כל מחשבה כל נשמה האם אמת בפיה, האם אכן יש בה הרצון להשתנות, האם יש בה הכוח להלחם ולשרוד שיעור קשה, האם יש בה היכולת לשמור על מעשיה ולהימנע מהרע לאחרים.
עומדים האלים בוחנים מקשיבים שואלים שאלות, בודקים בספרים מעלים טיעונים,
מקשיבים לתשובות, ונאסר על ההורים לדבר, כל שהם אומרים זהו את שמה של הנשמה
אותה הם מובילים, יהוה פותח בספר המתאים, ומסביר לנשמה כי גם בגלגול הקודם היא
עשתה את אותה הטעות ומה יעזור לה תיקון זה אם ממלא היא לא בדרך הנכונה!
"אנא נשמה יקרה התרכזי במה שכן את יכולה להשיג", והנשמה הקטנה עונה לבוראים:
"אני מנסה אני מקשיבה אני לא מצליחה, צמצמו לי את השיעור למשהו שאוכל להשלים", והשכינה
עונה לה: "שלחתי לך עזר נשמה חברה, את רואה שהיא עוברת את אותו השיעור, קשה לה,
וכל יום שעובר את רק מודה לאל שלא את זו שעוברת את זה. אז אך אפשר לעזור לך, אפילו מהצד
אינך מבינה כי הצפייה בה אמורה לחזק אותך, ותת לך את הכוח לעבור את אותו הדבר אפילו
ביתר הצלחה, הן את רואה מה באמת צריך לעשות ואפה היא טועה, ובמקום לעזור את
מוסיפה על כאבה, ודוחפת לה את שיעורך שלך, איני רואה כי תצליחי להפנים!".
והנשמה מתחננת: "טוב אני אתחזק, אני יכולה, יש בי הצלילות והמחשבה, אני אנסה
תראו שאני יכולה". והבוראים עונים: "כל עוד את על במה זו רחוקה מעט מהחומר,
מהגוף, את חדורת מוטיבציה וחמלה, מה יהיה כשתחזרי לגופך שוב תרצי להרקיע שחקים
להיות בראש המשחק, שוב תמטירי על הסביבה את כל מכאובייך, ותרצי להיות שלווה".
והוריה מתביישים משפילים את עיניהם, כי הרי גם הם יודעים כי הצלילות ניתנה
לנשמה בבואה אל הבמה, אך בחזורה לחומר שוב ימלוך הגוף ורצונותיו, והיא היא עוד ממש
רחוקה מלשלוט בתשוקותיו, ביום זה חייבים הם לציית לה אם היא מבקשת ראיון עם הבוראים
היא ראויה לקבלו, יודעים הם היטב כי יטיחו בה הבוראים את כל מעלליה בגוף, אך היא נוהה אחריו
במקום לשלוט בו ולהתרומם, אך היא דואגת לו ורוצה שיהיה לה טוב, זאת מבלי להתחשב למי היא עושה
רע, כדי שלה יהיה ככה טוב. והשכינה שוב רוכנת לעברה ואומרת: "בואי נשמור זאת לפעם הבאה",
והיא שוב מתעקשת ובוכה: "לא באמת אני יכולה, אני יכולה!" להמשך המאמר
